מי יתנך כאח לי. גם זה מדברי החשוקה, תשלח אמריה לומר אל החשוק הן אתאוה לנשק אותך בשוק בפומבי, אבל בוש אני פן אהיה לבוז ומי יתן אותך שתהיה למולי כאח קטן שעדיין יונק שדי אמי, שאין בושה אחותו לנשקו בשוקים, כי אם כן היית למולי הייתי מנשק אותך כאשר מצאתיך בשוק, והייתי אם כן ממלא תאותי, וגם לא היה מי מבזה אותי. והנמשל הוא לומר מי יתן ויסורו הסבות המונעות אותי מעבודה תמימה, כי אם כן היה הייתי אז עוסקת בתורה ובמצות בכל מקומות מהלכתי:
אנהגך. הייתי מוליכך להביאך אל בית אמי, למען תלמד אותי שמה במה אתרצה לך להפקת רצונך ושם הייתי משקה אותך מיין המעורב בבשמים, ומהמיץ הנסחט מן רמוני. והנמשל הוא לומר עוד הייתי חוקר לדעת מצפוני המצות ועומק מסתריה, והייתי עושה אותם בתכלית מן השלימות ועוצם הדקדוק למען יערב לך:
שמאלו. כאומרת הן ידעתי כי בזה ידבק בי דרך אהבה, וישים שמאלו תחת ראשי ותחבקני ימינו והנמשל הוא לומר הנה בזה היית משרה שכינתך בי דרך אהבה וחיבה יתירה:
השבעתי. עתה חזרה פניה כלפי הנערות, ותאמר אליהן עונש בטול השבועה שהשבעתי אתכן מאז, יהיה עליכן בעבור מה שתעוררו אליכן אהבת החשוק ההוא בהמאיס אותי בעיניו, וכל האיום הזה הוא עד הזמן שתהיה האהבה נהפכת לשוב מעצמה, וכל עוד שלא שבה אני מאיים עליכן על זאת וכאילו תאמר אבל אחר שתשוב האהבה אין עוד צורך לאיים עליכן, כי אז לא תוכלו להמאיס אותי להעיר עליכן אהבתו. והנמשל הוא כאילו תאמר כנסת ישראל אל העובדי כוכבים ומזלות עונש בטול השבועה יהיה עליכם, בעבור מה שתכריחו אותי לעבור על דת להמאיס אותי בעיני המקום ברוך הוא להיות חלוטה בידכם, וכל האיום הזה וכו׳ כמו במשל:
מי זאת עולה. עתה תשלח אמריה אל החשוק, וכה תאמר מי עוד זאת כמוני שעלתה מן המדבר מקום שממון, ואף גם שמה היתה מתחברת עם דודה ולא נפרדה ממנו והנמשל הוא כאילו כנסת ישראל אומרת אל המקום ברוך הוא מי האמין עוד בך כמוני ללכת אחריך במדבר ארץ לא זרועה: תחת התפוח. עוד היותך תחת אילן התפוח עוררתי שם אהבתך לי ושמה באה לאמך חבלים ממך, וכמו ששמה בא לה חבלים כן ילדתך שמה. וכאילו תאמר מתחלת ביאתך לעולם תחת אילן התפוח שנולדת שמה מיד עוררתי אהבתך לי. והנמשל הוא לומר מעת שיצא טבעך בעולם אני מאמנת בך, כי על ידי אברהם אבינו נתפרסם שמו בעולם, והוא וזרעו נמשכו אחריו:
שימני. לכן שים אותי על לבך לבל תזוז האהבה לעולם, כמו החותם הניתן על היד ואינה זזה משם: כחותם על זרועך. כמו החותם הנתון על היד, כן שים אותי על זרועך והוא כפל ענין במלות שונות: כי עזה כמות אהבה. האהבה שיש לי אליך היא חזקה כמות, בי היא עומדת נגד המות לבל יוכל לבטל אותה, רוצה לומר יותר אקבל עלי המיתה מלהסיר אהבתי ממך, ולכן מהראוי שלא תסיר אהבתך ממני והנמשל הוא לאחדים עם המשל: קשה כשאול קנאה. הקנאה הוא דבר קשה כהירידה אל השאול וכאילו תאמר בזה אם תסיר את האהבה להפרד עוד ממני, מאוד יקשה עלי הקנאה בראותי הנערות בנות גילי יושבות תחת בעליהן ומתענגות, ואני אהיה בדודה וגלמודה. והנמשל הוא לומר אם עוד אשב בגולה, יקשה עלי הקנאה בראותי כל האומות יושבים בארצם בטח ושאנן ואני אהיה גולה וסורה: רשפיה רשפי אש שלהבתיה. גחלת האהבה היא כרשפי אש וכשלהבת גדולה רוצה לומר אהבתי אליך שמורה לעולם כחמימות הגחלת המתקיימת זמן מרובה. וגם היא חזקה כלהבת אש גדולה השורף בחזקה. והנמשל הוא לאחדים עם המשל:
מים רבים. לפי שהמשיל את האהבה באש, לכן אמר מים רבים וכו׳ לשון הנופל בכבוי האש ורוצה לומר לא יועיל שום הסתה ופתוי לבטל את האהבה. ואם מי יתן כל הון ביתו בעבור האהבה להמיר אותה בשנאה, הנה כל בני עולם יבוזו אותו וילעגו עליו, על שלא השכיל לדעת שאי אפשר לבטל אהבה עזה זאת בשום דבר. ומוסב למעלה לומר מהראוי שלא תסיר עוד אהבתך ממני, הואיל וגם אהבתי אליך חזקה מאד. והנמשל הוא לאחדים עם המשל:
אחות לנו קטנה. ועל כי שמעה החשוקה אשר לב החשוק טוב עליה וחפץ לשבת עמה, שלחה אמריה אל החשוק וכה תאמר, הנה יש לנו קרובה אחת קטנה בקומה ואין לה שדים להניק בנים, ועתה אשאלך והודיעני מה נעשה עמה בעת שידובר בה להנשא לאיש, וכאומרת הלא אין מי ימצא שישאנה בעבור קטנותה והעדר השדים והנמשל הוא לומד אחר הבטחת הגאולה בבוא הזמן, יאמרו בני יהודה הנה אחינו בני עשרת השבטים קטנים המה במעשה המצות, כי עוד היו בארצם הדיחום מלכיהם מאחרי ה׳, ואף כי בגולה. וגם לא נמצא עמהם בעלי חכמה ומדע כדרך שהיה עמי בבית השני אנשי כנסת הגדולה ומהם נביאים, ולא מצאו אם כן מי להניק אותם מחלב חכמת התורה, ואם כן במה יזכו גם המה אל הגאולה:
אם חומה היא. כאילו החשוק שולח אמריו לומר עצתו, אם היא סגורה וסתומה כבנין חומה ולא שכבה מי משכבי אשה לאבד ולשבר בתוליה, אזי נבנה בשבילה ארמון כסף לשתשב בה יחידי מבלי בעל, ותתענג לשבת בארמון כסף אם לא תתענג בשבת תחת בעל: ואם דלת היא. אם לא שמרה בתולה והיא כדלת הנפתח, אזי נעשה בשבילה מאסר בנין חזק ומשומר מנסרי ארז לבל יוכל מי לקרוב אליה, ותשב בדודה ושוממה והנמשל הוא כאילו המקום ברוך הוא משיב אם היו כחומה ולא עזבו להכנס ביניהם מעובדי גלולים לדבקה בהם, אזי יזכו גם המה לבנין בית המקדש. ואם פתחו הדלת ונכנסו ביניהם, ישבו עוד במאסר הגולה:
אני חומה. ענתה החשוקה ושלחה אמריה לומר, הלא אני כחומה, כי שמרתי מקום בתולי ולא שכב מי אותי ועם כי שדי המה גדולות כמגדלות המעוררים תאות הנואפים, מכל מקום אני שמרתי את עצמי. וכאילו אומרת הואיל וכן ראוי אם כן אני לשבת בארמון כסף, ותשב הקרובה עמדי. והנמשל הוא כאילו בית יהודה תשיב לומר הלא אני לא דבקתי בעובדי גלולים, ויש בי בעלי חכמה ומדע להניק אותי מחלב חכמת התורה, וראויה אני לשוב מהגולה ולבנין בית המקדש ובעבורי ישובו גם המה לארצם ויזכו לבנין בית המקדש: אז הייתי וגו׳. היתה משתבחת לפני הנערות ; ואמרה אז כשדברתי הדברים האלה הייתי בעיניו יקרה ונכבדת כדרך שמייקרין למחזרת אחר השלום ומוצאת אותו, כי הוטב בעיניו מה שהייתי מחזרת אחר שלום הקרובה והנמשל הוא לאחדים עם המשל:
כרם היה לשלמה. עתה חזרה החשוקה לספר ולומר, הנה בעבור שהייתי מחזרת אחר שלום הקרובה יקרה דברי בעיניו לקלס את כל מאמרי, כי החשוק הזה היקר בעיני כמלך שלמה היה לו כרם במישור שמצוים שם המון עם רב, ועל כי חשש מגנבה מסרו לשומרים מחולפים בזה אחר זה, באופן שכל שומר בזמנו יביא לעצמו אלף כסף, וזהו בעבור חלקו בפרי הכרם בשכר השמירה, ושאר הכסף יהיה להחשוק בעל הכרם והנמשל הוא על עדת ישראל המכונים בשם כרם, כמו שנאמר כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל. ואותם מסר לשומרים, הם מלכי ישראל שמלכו זה אחר זה. וכל אחד משל בזמנו על עשרת השבטים. ובא הרמז באלף, שהם עשרה מאות מאה לשבט:
כרמי שלי לפני. ושלחתי אמרי לאמר כרמי שלי יהיה לפני, רוצה לומר אני אשימה עליו עין לשמרו: האלף וגו׳. האלף כסף שלקח כל שומר בזמנו יהיה לך כי אתה תקחם: ומאתים וגו׳. כאומרת לא בלבד האלף תקח אשר הרבית לתת יותר מהראוי, כי אף המאתים כסף שהוא הראוי לתת לשומרים, הנה עתה כשאשמור אני תקח גם את זאת, ולא תוציא כלום על שכר השמירה והנמשל הוא לומר בעת הגאולה העתידה תבקש מלכות יהודה שכל עדת בני ישראל תהיה תחת ממשלתה, ויהיו אם כן עשרת השבטים לה׳ להאמין בו, לא כמו שהיו מאז שמלכיה הדיחוה מאחרי ה׳. גם המאתים המרמזים על שני השבטים יהודה ובנימין, גם הם יהיו אחרי ה׳, ואיש את אחיו יעזורו:
היושבת בגנים. עתה מספרת ואומרת כל כך ישרה דברי בעיניו, עד שאמר לי את היושבת בגנים, מקום ימצאו שם החברים בעלי כרמים כמוני, הנה הם מקשיבים לקול עצתך וכאומר פן גם הם יעשו כזאת, ולא יהיה אם כן תפארתך עליהם, לזאת השמיעי דבריך בלחש רק לי לבד ולא ישמע הזולת. והנמשל הוא לומר כאילו המקום ברוך הוא ישיב לה אתה מלכות יהודה היושבת בירושלים, הנה כל בית ישראל חבריך מקשיבים לקולך וחפצים בזה כמו שנאמר ובקשו את ה׳ אלהיהם ואת דוד מלכם. אבל הזהרי להשמיע קולך לי לבד, ולא תפנה עוד אל אלהים אחרים:
ברח דודי. ואני אמרתי לו אם יש לחשוש בזה, מהר ללכת מן הגנים, ודמה עצמך בקלות המרוצה לצבי וכו׳, ובוא על הרי בשמים, ואני אבוא אחריך ושם נשב ושם נדבר דברינו, ולא ימצא מי שם מקשיב אמרינו והנמשל הוא לומר כאילו בית יהודה משיב דבר, לומר אם כן מהר והשרה את שכינתך בבית המקדש מקום יקטירו שם הקטרת, וזה יהיה סיבה להשריש אמונתך ויראתך:
